אילת השחר (מלבי"ם) ש״נ

« אילת השחר (מלבי"ם) שמ״ט אילת השחר (מלבי"ם) שנ״א »

1 מלבי"ם פתח ↗

הערה: המאמר כולו מוקשה, למה הביא פה הדרוש אין לי אלא דם הטהור וכולי שאין מקומו פה? ומדוע דחה שלא דבר על נותר ופיגול דכתיב "לא ירצה", והלא גם טומאה בכרת? ועוד כמה קושיות יובנו מן הביאור.ונרצה לו לכפר: הכפרה הוא רק בדם הנזרק כמו שכתוב "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" ויקרא י״ז:י״א. ולראב"ע הוא מענין כופר ופדיון. וצריך שיהיה ממין המתחייב – נפש תחת נפש. ולדעת חז"ל הוא מענין נקיות כמו שמובא בירושלמי פ"א דשבת זריזות מביאה לידי נקיות שנאמר "וכלה..וכפר". וכן הוא בזהר תצוה דף קפה:. ועיין רש"י וישלח על "אכפרה פניו במנחה". וצריך שינקה עון הנפש בנפש ולכן תראה שבכל מקום שהמכפר אינו דם פרט בו "לכפר על נפשותיכם" שמות לד, במדבר לא, במדבר נ, ולא הוצרך לפרט זאת בכפרת דם. וזהו שאמר בספרא "ונרצה לו לכפר" – במכפר וכולי, רוצה לומר שהסמיכה תרצה לו לכפר אחר כך על ידי זריקת הדם שהוא עיקר הכפרה. ועל כן אמר "לכפר" בלמ"ד השימוש, שמורה הגבול שאליו. ועל זה הקשה בסוף דבריו מובא ביומא דף ה, זבחים דף ו, מנחות צג הואיל ומצאנו שאין כפרה אלא בדם, מה תלמוד לומר "וסמך..ונרצה"? ומשיב שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכפר. רוצה לומר, שכפר על מצות עשה ולא כפר על עשה דסמיכה עצמו. ולמאן דאמר דמכפר גם על עשה דאחר שחיטה מפרש שלא כפר קמיה שמיא כן הוא בזבחים שם. ומה שאמר בספרא אין לי אלא דם הטהור – אגב אורחא בא, לפרושי דגם דם הטמא מכפר. והובא כאן מפני שיש לו שייכות לההבדל שכתבתי בפעל "רצה" הנקשר עם מלת "לו" שמורה שירצה לצורך המקריב כמו שכתבנו בסימן הקודם וכמו שנבאר. וזה פי' הברייתא: שהם השכילו במ"ש "ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו..לרצון להם לפני ה' " – משמע שנשיאת הציץ יועיל לרצון אל המקריב, לא לרצון אל הקרבן עצמו, רוצה לומר שירצה על קרבן פסול כמו פיגול ונותר, דהא אמר "לרצון להם", מבואר שמדבר מקרבן שאין בו רצון אל המקריב. כי אם היה מדבר מקרבן שאין בו רצון כלל היה צריך לומר "לרצון" סתם, בלא מלת "להם" וכמו שבררנו זה בסימן הקודם שכן דייק במה שכתב "ונרצה לו". ועל זה אמר אם עון פיגול, כבר נאמר "לא יחשב" שאין ראוי כלל ואם עון נותר, כבר נאמר "לא ירצה" שאינו מרצה כלל והקרבן עצמו פסול דהא לא כתב "לא ירצה לו". ועל כרחך מדבר בעון טומאה שהקרבן בפני עצמו כשר והציץ בא להועיל שיהיה לרצון אל המקריב. וברייתא זאת מובאת זבחים כג, מנחות כו, ובכמה מקומות. ורש"י ותוס' נחלקו בגירסתה. ועיין בקרבן אהרן. ועיין מה שכתבנו בפר' צו ופה לענינינו אין נפקא מינה בזה, לכן קרצתי מזה. והנה במנחות דף כה הקשה על ברייתא זאת אימא עון דבעל מום דהותר מכללו בעופות!. ומשני עליך אמר קרא "כי לא לרצון יהיה לכם" – נראה פירושו כי אצל בעל מום אמר "כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם" ויקרא כב, כ, "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם" ויקרא כב, כה. וזה סותר הכלל אשר הנחנו שפעל "רצה" שאחריו מלת "לכם" פירושו שירצה לצורך המקריב, שלפי זה מה שכתוב בבעל מום "כי לא לרצון יהיה לכם" פירושו שלא ירצו לצורך המקריב, והא בבעל מום גם הקרבן מצד עצמו פסול! ועל זה משני בגמ' עליך אמר קרא כי לא לרצון יהיה לכם – רוצה לומר שמזה הטעם בעצמו אמר "לרצון לכם" שבא ללמדנו בל נטעה שהציץ מרצה על בעל מום יען שהותר מכללו בעופות, לכן אמר "כי לא לרצון יהיה לכם" שגם הציץ המרצה "לכם" לצרככם, לא ירצה על בעל מום. ובזה תבין מה שכתוב בספרא אמור פרשה ז מ"ה "כי לא לרצון יהיה לכם" – מלמד שאין מרצים. וכן שם אמור פרק ז מ"יב "לא ירצו לכם" – מלמד שאין מרצים; רוצה לומר שמלמדנו שאין הציץ מרצה על בעל מום אף על גב שהותר מכללו. ובמשנה ט בא לבאר יתר הכתוב. שמה שכתוב "לכל מתנת קדשיהם" כולל שהציץ מרצה גם על יתר מתנות כגון הקומץ והלבונה וכו'. ומה שכתב "עון הקדשים אשר יקדישו" ולא אמר בקיצור "עון קדשי בני ישראל" משום דכל מקום שאומר "בני ישראל" נוכל להוציא נשים וגרים ועבדים משוחררים כמ"ש בסימן ח ובסימן קצא באורך, לכן הוסיף שם "הקדשים" לכלול כולם ולהורות ששם "בני ישראל" בא על צד ההרחבה כמו שבארנו כלל זה במקומו.

1 סתם כפרה הוא בדם הנזרק. ובכל מקום שהמכפר אינו דם – פרט בו "לכפר על נפשותיכם". ויקרא סימן לב, מצורע ס' סו.

2 ומצאנו גם כן כפרת דברים שהיא הוידוי. אחרי ס' כף, וסימן כז, וסימן כט.

« אילת השחר (מלבי"ם) שמ״ט אילת השחר (מלבי"ם) שנ״א »